פסק-דין בתיק ו"ע 27311-10-10

1.     הערר נסב על שאלת הזכאות להטבות לפי חוק הטבות לניצולי שואה, התשס"ז-2007 (להלן: " חוק ההטבות"), אשר עבר שינויים ותיקונים במסגרת חוק התוכנית להגדלת גמלאות הבטחת הכנסה לקשישים נזקקים ולסיוע לניצולי שואה (תיקוני חקיקה), התשס"ח-2008 . (תיקון מס' 2 לחוק ההטבות).

2.     העורר יליד 1935 בקאו רומניה , לא נכנס לגדרו של חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: " החוק העיקרי") מאחר ועלה לארץ בשנת 1967.  

3.     ערר זה הוגש על החלטת הרשות לדחות תביעתו של העורר מהנימוק כי לא שהה במחנה ריכוז, גטו או מחנה שעבדו בו עבודות פרך.

4.     בתביעה שהוגשה לרשות טען העורר כי עם תחילת הכיבוש לקחו אותם למחנה עבודה בכפיה במחנה בקאו. אביו עבד במפעל למטוסים. נכנסו למחנה עם בגדי קיץ וסבלו מתנאים קשים.

5.     בפתח הדיון בפני הוועדה הודיע ב"כ העורר כי העורר חולה באלצהיימר וסובל מדמנציה משנת 2009. נציין מיד כי הוועדה שמעה את העור והתרשמה כי הוא צלול, זוכר, מסוגל להעיד מזכרונו שלו, מסוגל לתת עדות ולהשיב על השאלות בחקירה הנגדית.

6.     בעדותו בפני הוועדה העיד העורר כי אביו עבד במחנה עבודה מחוץ לעיר בקאו, כמעט ולא הגיע הביתה. העורר היה באותה התקופה בבית. היו כמה פעמים שאימו לא הרגישה טוב ואז אביו לקח אותו איתו למחנה ונתן לו תעסוקה. עוד ציין בפני הוועדה כי אביו היה במחנה והיה אומר לו לבוא איתו, כאשר נשאל כמה זמן זה היה השיב שבוע ימים.

7.     בסיום חקירתו של העורר בפני הוועדה ביקש בא כוחו לזמן לעדות עד נוסף (מר שלמה ברוקר ו"ע 35710-11-10) אשר תיקו היה קבוע באותו היום בפני הוועדה. לטענת בא כוח העורר רק באותו היום בבוקר נודע לו על העד, וכי לדעתו היות וקיים תיק באוצר אין הוא מחויב לזמן את העד מראש, או להגיש תצהיר שלו מבעוד מועד. הוועדה, לאחר ששמעה את טענות ב"כ העורר, קבעה כי בנסיבות העניין, וכמפורט בהחלטתה בפרוטוקול, היא אינה מתירה את עדותו של העד הנוסף. לעניין זה הדגישה הוועדה כי על בא כוח העורר להקפיד להודיע מראש על העדויות שבכוונתו להגיש ולא להפתיע את הצד השני, וכי גם אם נודע לו על קיומו של עד נוסף באותו היום היה עליו להודיע זאת בתחילת הדיון. לעניין הזה הדגישה הוועדה כי המדובר בתיקים המתייחסים לאירועים שהתרחשו לפני שנים רבות ועל כן ישנה חשיבות לפרוצדורה על מנת שהוועדה תוכל לבחן את אמינות ומהימנות טענות הצדדים וגרסאות העוררים. בקשת בא כוח העורר לעכב הדיון שכן בכוונתו לערעור על ההחלטה, נדחתה על ידי הוועדה.

8.     לאחר עיון במסמכים ושמיעת עדותו של העורר אנו קובעים כי העורר לא עמד בתנאים הקבועים בחוק ההטבות מאחר ולא הוכיח כי היה במחנה ריכוז או בגטו או במחנה שעבדו בו עבודות פרך.

9.     נציין כי לא מצאנו  את עדות העורר - אמינה. בעוד שבתביעתו לרשות טען העורר כי נכנס עם כל משפחתו למחנה עבודה בכפיה, בעדותו בפני הוועדה ציין כי רק אביו נכנס למחנה, ורק כאשר אימו הרגישה שלא בטוב, אביו הכניס אותו עימו יחד למחנה. נציין כי אנו לא מקבלים עדות זאת אשר אין לה כל הגיון לפיה ילדים הוכנסו למחנה עבודה בכפיה וכי לעובדים במחנה ניתנה האפשרות להיכנס ולצאת מהמחנה כפי רצונם, כפי שטען העורר ביחס לאביו. עוד נציין כי אנו לא מקבלים את הגרסה כי אבות בחרו מרצונם החופשי להכניס את ילדיהם למחנה עבודה בכפיה, גם לא מהנימוק כי אמו של העורר חלתה והאב רצה כי לילדו תהיה תעסוקה.

10. יש לציין כי על פי המידע ההיסטורי, תנאי החיים במחנות העבודה ברומניה היו קשים ביותר. העובדים עבדו 16 שעות ביממה ולא קיבלו אוכל. כך כותב ההיסטוריון יעקב גלר במאמרו "מחנות עבודה ברומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה" בתת הפרק "תנאי החיים ומשטר העבודה במחנות": 

"במחנות העבודה החיצוניים עבדו צעירים בני   20 - 44 כ- 14 ועד 16 שעות ביום בהקמת בונקרים, מקלסים, מחסומים, עמדות צבאיות, רשת חשמל, בחפירת תעלות, בניית גשרים , שדות תעופה, בסלילת כבישים ומסילות ברזל , במחצבות אבנים, כריתת עצים ביערות ובהטיית מי נהרות .  אפילו הממונה על ״ענייני היהודים״, לקה, התלונן ב - 30 באוגוסט 1943  במטה הכללי על התנאים הקשים של העובדים היהודים , שעבדו 15 חודשים משעה   4 לפנות בוקר ועד 20:00 בלילה 18 שעות ביום.

תנאי החיים והעבודה במחנות היו קשים מנשוא . ברוב המחנות לא ניתן ליהודים אוכל כלל, לא הותר להם לקנות מזונות מכספיהם, ואפילו לא הותר לקרוביהם לשלוח להם חבילות. גם בגדי עבודה לא קיבלו. הבגדים והנעלים שהביאו עמהם נקרעו, לכן נאלצו לעבוד רעבים, תשושים, יחפים ועירומים. הקהילות השתדלו לסייע להם ולציירם בכלי עבודה , הגישו להם ארוחות, וסיפקו להם הלבשה, הנעלה ורפואות, למתת שהשלטונות היו חייבים להחזיקם . העובדים היהודים התגוררו בצריפים ובקתות עלובים, ללא תנאים סניטאריים והיגייניים, ישנו על רצפות בטון, ללא מזרנים ושמיכות. מפאת הקור המקפיא , רבים מהם הצטננו , חלו ואף נפטרו. היו שהאשימו את ״מרכז היהודים״ שלא עשה למען שיפור מצבם .

משטר העבודה היה חמור ביותר. אלה שלא הספיקו את מכסת העבודה הולקו. עובדים שנפצעו בעבודה לא טופלו כראוי, והיו שנשארו נכים לצמיתות ."

מתוך " משואה", קובץ שנתי לתודעת השואה והגבורה, כרך כ"ב, אפריל 1994, 113, בעמוד 116.

11. כאשר קוראים את התיעוד ההיסטורי הקשה ביותר לגבי תנאי החיים הבלתי אפשריים במחנות העבודה ברומניה, שהיו, כאמור, לגברים בלבד, הרי שאין כל אפשרות להניח כי עובד במחנה כזה היה מסוגל או מעוניין להביא את ילדיו למקום זה שבו בקושי יכול היה הוא עצמו להישרד.

12. בהתייחס לעדותו של מר מר שלמה ברוקר (ו"ע 35710-11-10), אותה לא איפשרנו לעורר להביא כעדות מטעמו, נציין כי ספק אם היה בעדותו של העד כדי לסייע לעורר שעה שהוועדה סברה כי אף עדותו אינה אמינה ויש לדחותה.

13. לאור כל האמור, אין מנוס מדחיית הערר.

סוף דבר

הערר נדחה.